“כי מי גוי גדול אשר לו א-לוהים קרובים אליו כה’ א-לוהינו בכל קראינו אליו”, הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שאנו, עם ישראל קרובים אליו יתברך בעת שאנו מתפללים אליו, בתרגום יונתן מוסיף נופך בהסבר הפסוק, וכך הוא כותב (בתרגום ללשון הקודש): דרכם של העמים – נוטלים את אלוהיהם על כתפיהם ונראים בעיניהם כקרובים להם ובאמת הם רחוקים, כיון שאינם שומעים באזניהם, אמנם ה’ יושב על כסא רם ולוקח ושומע את תפילתנו בכל זמן שאנו מתפללים לפניו ועושה בקשתינו.
כלומר: בראיה חיצונית נראה כאילו אומות העולם עובדי האלילים קרובים הרבה יותר מאיתנו לאלוהיהם, אבל האמת כי אנחנו קרובים יותר, על אף שה’ יתברך אינו נראה לעין בשר, אבל האמת כי הוא קרוב אלינו, וכמו שאומר המדרש: “אתה מוצא כשאדם מתפלל – מתפלל בלחישה בינו לבין המקום, למה? כי קרוב אני להם” (ילקוט שמעוני, רמז תתכה)!
ישנם רבים שישאלו: למה אנו צועקים ולא נענים? הרי כתוב מפורש בפסוק כי ה’ קרוב אלינו בכל קוראינו אליו?
ובכן, הרבה תשובות בדבר, ישנם הרבה מצבים שה’ לא נענה למתפלל ולבסוף מגלה האדם שהיה זה לטובתו שלא נענה, ויש עוד טעמים.
ניגע במאמר זה באחד הטעמים: דוד המלך גם הוא אומר בתהלים פסוק דומה: “קרוב ה’ לכל קוראיו”, אבל הוא מוסיף כמה מילים: “לכל אשר יקראוהו באמת!” הסוד הגדול שנאמר כאן הוא שקנה המידה הקובע את מידת קרבת ה’ אל האדם בתפילתו הוא – כמה הוא הוא מתפלל באמת,
מה הכוונה “להתפלל באמת”?
הרמח”ל בספרו מסילת ישרים (פרק יט) כותב שעל המתפלל להתבונן בכך “שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו”, עוד מוסיף המסילת ישרים: “ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו!”
אדם הקורא את המילים מהסידור – יצא אמנם ידי חובת תפילה, אבל אין זו תפילה באמת. תפילה אמיתית היא כשאדם לא נמצא כביכול מחוץ לתפילה, אלא כשהוא “נכנס” אל תוך תיבות התפילה, כשהוא אומר: “אתה חונן לאדם דעת וכו'” הוא מצייר לעצמו שהוא מדבר עתה עם ה’ יתברך ואומר לו: “אתה ה’, הרי מקור הדעת! אתה ברוב רחמיך מעניק לי דעת, בבקשה, חנני מאיתך חכמה בינה ודעת!”
זהו שאמר דוד המלך: “ואני תפילה”, הוי אומר: אני בעצמי התפילה, אני נכנס אל תוך התפילה, ולא רק אומר את המילים כאדם הנמצא מחוץ לדבר!
***
במשנה במסכת אבות (פרק ב, יג) נאמר: “רבי שמעון אומר וכו’ וכשאתה מתפלל – אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא”, מה הכוונה “אל תעש תפילת קבע”? הגמרא בברכות (דף כח:) מביאה כמה דעות: “מאי קבע? אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי, ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים, רבה ורב יוסף: כל שאינו יכול לחדש בה דבר”. נשים לב שהמכנה המשותף בין כל הדעות הוא, אדם שתפילתו היא מן השפה ולחוץ,
הרי אדם שתפילתו היא “באמת” – בהכרח אינה דומה עליו כמשא וכחובה שצריך להפטר ממנו, כי הרי הוא חווה את התפילה בכל הרגשתו!
אדם שתפילתו “באמת” הוא ממילא אומרה בלשון תחנונים, הוא ממש מרגיש כעני שעומד לפני מלך גדול שמקשיב לו ומעוניין למלאות את צרכיו!
אדם שתפילתו “באמת” תמיד יש לו חידוש בתפילה, בגלל שהוא נמצא בתוך החוויה של התפילה, ממילא תמיד הוא כמעט מאליו מוסיף בקשות, בדיבור או במחשבה!
אלא שהדברים נקנים לא ביום אחד, וכמו שאומר המסילת ישרים: “מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר!” הדברים בהחלט דורשים התבוננות, אפילו של כמה רגעים ספורים לפני התפילה, ואז התפילה נראית אחרת. אדם שנוחת לתפילה כשראשו עדיין עסוק בשיחה הקודמת שהיתה לו בטלפון או מתוך כל טירדה אחרת, קשה לו מאוד להתפלל באמת, ומאידך אדם שקובע עם עצמו כמה רגעים של התבוננות, לפני מי הוא הולך לדבר, מטבע הדברים הכל יראה אחרת!
כדי להמחיש את הדבר נביא את הסיפור הבא: בתקופה בה שכנה ישיבת ‘כנסת חזקיהו’ בזיכרון יעקב, נכנס יום אחד חקלאי שאינו שומר תורה ומצוות מבני המקום להיכל הישיבה בעת התפילה.
שאלו לאחר מכן את אותו חקלאי כיצד התרשם מהישיבה, והלה השיב:
“ראיתי את כולם מתפללים, חוץ מזקן אחד שעמד במזרח ליד ארון הקודש”.
“ומה עשה אותו זקן?” תמהו השומעים.
“כולם התפללו, אבל הוא דיבר עם מישהו” ענה האיכר.
אותו יהודי זקן ש”לא התפלל אלא דיבר עם מישהו”, היה המשגיח הגה”צ רבי אליהו לופיאן זצ”ל, שבתפילתו היה מדבר עם הקב”ה ומתחטא כדבר בן עם אביו…
חושבני כי די להיזכר בתפילותיו של מרן הראשל”צ רבי עובדיה יוסף זצ”ל שתפילותיו היו חמות וספוגות, וניכר לכל עין בוחנת שהוא פשוט היה בחוויה של עמידה לפני ה’ – בשביל לתפוס לרגע משהו מחוויה זו.
מאחל לעצמי ולכולנו, שנבין שה’ הוא הקרוב אלינו ביותר, ומתוך כך נזכה לעשות את תפילתנו תחנונים לפניו!
שבת שלום!
תגובות (0)